נשים… כל כך קשה איתן, ואי אפשר בלעדיהן…

הקטע הבא מדבר על מערכת היחסים המורכבת שיש לנו, הנשים, עם מערכות היחסים שלנו עם נשים אחרות. מצד אחד, יש בנו צורך עז להיות יחד, "למצוא את השבט שלי", ההשתוקקות לחברה טובה, לשיחת בנות מלאה ברגשות ופרטים קטנים… הקשר עם הנשים בחיינו מזין אותנו; בכניסה לעומקים, בירידה לפרטים, באינטימיות, בתמיכה, בהקשבה… ומצד שני, כמה קושי ומורכבות יש בקשר בין נשים. המשקעים שאנחנו נושאות מבית הספר, מ"מלכת הכיתה", מהחרם שהבנות עשו עלינו, או על מישהי אחרת, מהרכילות העוקצנית, מהתחרותיות. אוף, התחרותיות.

כל אחת מאיתנו נעה על גבי הסקאלה בין הכמיהה לחברה נשית לבין תחושת האיום מהחברה הנשית. בשנים האחרונות יצא לי להיפגש עם מאות נשים, בסיטואציות של מפגשים נשיים; סדנאות מעגלי נשים, פסטיבלים נשיים, מסיבות רווקות, ימי הולדת, עשרות "חדרי מורים" שהם בעצם "חדרי מורות", מעגל הנשים של החברות שלי, נשים, הרבה נשים. אני חושבת שעם הזמן פיתחתי מין יכולת הבחנה שכזו, המאפשרת לי לשים לב האם האישה שמולי נמצאת בתחושת איום מהסביבה הנשית, או שהיא מרגישה "בבית", נינוחה ומשוחררת.

חברתי לילה, סיפרה על התחושות שלה ושל חברותיה, לקראת פסטיבל הנשים "שאקטי", בחורף לפני כשנה "… רק נשים ביחד זה לגמרי קן צרעות…", "… רצו לי בראש שלל דימויים של חבורת נשים מניפולטיביות, תחרותיות, ולעולם לא מפרגנות אחת לשניה…". וכך ממשיכה לילה ומספרת על השינוי שחל בה במהלך ובסיום הפסטיבל "פתאום גיליתי שנעים לי ככה להיות בינן, לבכות מבלי להיחשב היסטרית, לפתוח את הלב ולחשוף את הפצעים שלי, לדעת שיש סביבי את התמיכה המתאימה והנכונה". תודה לילה שביטאת את השינוי הזה בכזו בהירות ואותנטיות!

לשמחתי, ומניסיוני, כאשר אישה מעיזה לשחרר ולתת לעצמה להיות במפגש נשי, היא מגלה, עד כמה הטראומות של הילדות שיבשו את היכולת שלה להנות מסביבה נשית, וכמה הסביבה הזו יכולה להיות תומכת, אמיתית, פשוטה, מחבקת ומפרגנת, בעיקר – כמה זה מרגיע, להיות עם נשים. לפעמים אפשר לזהות על אישה מתי המתח משתחרר ממנה והיא מתחילה לחוש בנוח עם נשים. פעמים רבות שמעתי את האמירה: "ממש לא התחשק לי לבוא, לא הבנתי למה רק נשים. פתאום אני מגלה שבעצם אנחנו יכולות גם לפרגן אחת לשנייה, ממש לא ציפיתי שיהיה לי או למישהי אחרת נעים, אני מופתעת".

בואו נדבר רגע על הפחד, על האיום שבסביבה נשית. לפני הרבה שנים, התחלתי להנחות תלמידים בכיתות היסודי. עברתי בין כיתות רבות, ופגשתי את התלמידים למשך מחצית שלמה. אני זוכרת שהבחנתי בתופעה מוזרה, עבורי; החל מכיתה ד', פחות או יותר, האווירה בכיתה הוכתבה על ידי מערכת היחסים בין הבנות. בכיתות שבהן הייתה תחושה של שיתוף פעולה בין הבנות, הייתה אווירה טובה. בכיתות שבהן הבנות היו "ביצ'יות" אחת כלפי השנייה, היה בלתי אפשרי לעבוד. ולא, לא ה"בן המופרע" של הכיתה, גם אם היו כמה כאלה, הם לא שהשפיעו על האווירה בכיתה בכזו עוצמה. עד כיתה ד', הכול היה פשוט יותר, החל מד' "שדה הקרב" נפתח. הערות ארסיות, התלחשויות, חרם, "את לא חברה שלנו", "לידה אני לא יושבת, איכס"… פגשתי כמות של רוע, שלא לדבר על מגוון ביטויים יצירתיים של רוע.

בספר "לבד מול כולן" של החוקרת רייצ'ל סימנס, התכוונה החוקרת לברר את המושג שהיא מכנה "בריונות של בנות", או "תוקפנות אלטרנטיבית". נשמע מאוד מאיים. אבל כשאני קוראת, אני מבינה היטב על מה היא מדברת. מדובר על כך שהתרבות והחברה מעבירה אלינו מסר מאוד ברור, מינקות, שלילדה אסור להיות אלימה, ש"ילדה טובה" לא כועסת, שאפשר לפתור כל מחלוקת בלי לריב. ועם מה אנחנו נותרות, הרי הכעס לא נעלם, גם לא התוקפנות, הם מתועלים להתנהגות התוקפת את הדבר החשוב ביותר לבת – הקשר, החברות, המעמד החברתי.

החוקרת רייצ'ל סימנס ראיינה אלפי בנות ונערות, והן מדברות על הצביעות, התככנות, השתלטנות ו (השלימי את החסר) במידה רבה של שנאה עצמית: "כמעט בכל פגישה קבוצתית שקיימתי, הביעה מישהי את צערה על כך שלא נולדה בן, כי בנים יכולים לריב ולגמור עם זה". אם כך, אחת הסיבות לתוקפנות "ערמומית" ומלאת ארס זו, שכולנו יכולות לזכור מהילדות, ונפגשות בה במקומות העבודה שלנו או בקשרים בתוך משפחות היא ש"אסור" להתנהג בתוקפנות, מצד שני אין לנו אלטרנטיבה לגיטימית אחרת. כמו… לדוגמה… ללמוד לבטא את הכעס באופן מילולי, וללמוד שכעס לא ממוטט קשרים, רק מעמיק אותם.

אנחנו לא מקבלות כלים ולגיטימציה לנהל קונפליקטים וכעסים, ולכן, לומדות, מלמדות את עצמנו, להיות תוקפניות בדרכים אלטרנטיבות. כשילדה/נערה/אישה רוצה לפגוע בחברתה, היא תפגע בדבר היקר לה מכול, בקשר. זו הסיבה שאנחנו מרכלות ו"מלכלכות" כל כך הרבה. לא יותר פשוט לריב? לא מזמן שמעתי אמא לילד וילדה, צעירים מאוד, והיא אומרת חצי לעצמה חצי לחברתה, בסוג של ייאוש,"אמרו לי שבנות זה יותר קל, אבל היא כזו קשה, היא מסבכת כל דבר. הוא, פשוט רב עם חבר וגומר עניין, מקסימום חוטף משהו לילד אחר, לפעמים מכה קטנה והכול עובר. והיא… מנסה לסובב את כול העולם עם הריבים שלה…"

לי עזר מאוד להבין מקור נוסף של התוקפנות – ההפך של תוקפנות, "הצורך בחיבור". על פי הספר "לבד מול כולן" התוקפנות נובעת, במקרים רבים מתוך פחד. מחקרים שמצטטת החוקרת מספרים שבעייני בנות, הסכנה העיקרית בחייהן היא הבדידות. החשיבות הראשונה במעלה בחיי אישה נתונה לקשר האנושי. "בנות נהנות מאינטימיות לא מוגבלת, הרבה לפני שהן אוהבות בנים, הן אוהבות זו את זו בעוצמה רבה." וכשאנחנו מבינות את זה, עמוק בתוכנו, אנחנו מסיקות מכך שהדרך העוצמתית ביותר לפגוע במישהי היא לגרום להרחקה שלה מהחברות שלה.

הספר מומלץ בחום וברצינות לכל מי שחוותה קורבנות ותוקפנות כילדה, מומלץ לכל אמא לבת ואולי אפילו חובה, לכל מי שעוסקת בחינוך ילדים. כולנו, במידה מסוימת…

הדברים החשובים שאני לוקחת איתי מההבנות הללו היא שבמקרים רבים אנחנו כנשים, מלאות בטינה כלפי תכונות שאנחנו מגדירות כ"נשיות", בעוד שבעצם, יש ביכולתנו ללמוד לנהל מערכות יחסים ותקשורת ממקום חדש. שאנחנו יכולות למנד את הבנות שלנו לכעוס בלי להיבהל מכך, ולהתעמת פנים מול פנים עם קשיים שמתעוררים בקשרים.

אני רואה שיש הרבה ריפוי לעשות בסטריאוטיפ הנשי, באמונות שלנו כלפי עצמנו. הגיע הזמן להפסיק לפחד מה"ביצ'ית", זו שבתוכי, וזו שמסביבי, ולהזכיר לה שהיא "ביצ'ית" רק כי היא אוהבת קשר אנושי נשי, ומפחדת לאבד אותו. ללמד אותנו, הנשים, לחזור לקיים קשרים איכותיים, מעמיקים ואותנטיים. כמה מתנות יכולות אנחנו לקבל מתהליך שכזה…

בפעם הבאה, אפשר להמשיך וקשקש על הכמיהה שלנו לקשר הנשי…

באהבה גדולה
מיכל דון

אל דף הבית של נשים במעגלי החיים – מיכל דון