ראש השנה הראשון שלי

ראש השנה

הנה, שוב זה מגיע, ערב ראש השנה, החגים בפתח!

כבר כמה זמן שכל חג מעלה בי התרגשות, התרחשות פנימית תוססת. כל חג מביא לי משהו אחר וכל חג נראה משמעותי במיוחד לחיים שלי.

כל התחושות האלו מוזרות לי, אני מתבוננת במילים, מילים שיוצאות ממני. גדלתי בבית לא דתי על גבול האפיקרוסיות, שחגים היו יופי של כיף בגן הילדים, קצת עושים שמח בתנועה עם החברה, טיולים, אוכל מסורתי (במסורתי שלי יש כבד קצוץ, תענוג… עם חזרת… סוף הדרך) ומשפחתיות. לא יותר מזה. היו תקופות שאפילו הרבה פחות.

והיום, אני מרגישה את ההתרגשות הולכת וגואה בי לקראת ראש השנה. והייתה גם ההתרגשות שגאתה לקראת שבועות, שלא לדבר על ההתרגשות לקראת פורים… כל חג וההתרגשות שהוא מביא לי. לא להאמין, או כן להאמין, אני, מחוברת ברגש, באנרגיה, לחגים. קטעים!

אז הנה, ראש השנה מגיע. אוטוטו זה כבר כאן.

לפני שנה, לקראת החג, עברה פיסת מידע ליידי ונכנסה לי ישר ללב. מישהו אמר שכל הפוטנציאל של הטוב שאפשרי בשנה הקרובה יורד ומגיע כבר בראש השנה. חלפה בי הבנה, שבערב החג, מה שעליי לעשות הוא תהליך אקטיבי, מודע ומכוון של קבלה והכלה של כל השפע המגיע אליי בלילות החג. שעליי להגדיל את היותי כלי מכיל, מיכל, של טוב, שמחה, אהבה, הצלחה, שפע… ולעשות את זה באופן מודע וממוקד. הבנתי שיש לי אחריות, לחיים שלי ולעתיד שלי בלילות החג. יכולתי להרגיש, בגוף, שככל שאגדיל את המיכל לקבל את כל השפע המגיע, כך יהיה השפע הזה נגיש לי במהלך השנה.

אבל, והאבל גדול, לקראת ראש השנה, של לפני שנה, הייתי עצובה. הייתי באנרגיות נמוכות מאוד, ובמילים פשוטות, הייתי בבאסה רצינית. החג המתקרב יישב עליי והראה לי את כל ה"אין" שבחיי. אתם יודעים, חגים יכולים לעשות את זה. אין לי משפחה משלי, אין לי אהבה, אין ועוד אין. אלו כפתורים משמעותיים לקראת חגים, שמעצימים כל תחושת בדידות קלה למפלצת ענק. במבט לאחור, ראש השנה היה שיא של משבר שעברתי.

והנה, נפתח לו קונפליקט פנימי שכבר מוכר לי, ועדיין לא תמיד מגיע למשא ומתן והסכמי שלום, הקונפליקט בין האמונה, הרוח, לבין הרגש האותנטי העמוק שיש בי. מצד אחד, עליי להיות כלי לטוב, לקבל את החג ממקום גבוהה ומלא אור, אני מבינה את זה, מאמינה בכך. מצד שני כל מה שאני יכולה להיות זה נאמנה למי ומה שיש בי, לאמת הפנימית הרגשית שבי. או קי, מה עושים? מי מוביל, הרגש או האמונה?

לפני כמה שנים, זוג חברים בתהליכי חזרה בתשובה השאילו לי קלטות של אחד הרבנים, בעל קול נעים, שדיבר מילים ואנרגיות מדהימות על חגי תשרי. הקשבתי. נתקעתי, נחסמתי, כשהוא דיבר על "מצווה להיות בשמחה", על כך שבחג אין מקום לכעס או עצב, וצריך להיות שמח, כי זו המצווה. לא הבנתי איך אפשר לשים בצד את כל האני האותנטי, לחבוש מסכת חג שמחה, ולהיות אמיתי. איך דת ומסורת יכולות לגרום לאדם לשמוח, כשהוא לא? זה נראה לי תמוהה, רחוק ממני, ואפילו מעצבן.

הפעם לא כעסתי, הייתי במצוקה, רוצה לקבל את אנרגיית החג בשמחה, ולא יודעת איך. איך אפשר להזיז הצידה את הקושי, את הרחמים העצמיים, אפילו רק לכמה שעות של אור?

ככל שהלך וקרב ערב החג התחלתי לראות את כל מה שיש בי שיכול ליצור את ההתמרה הזו. בערב החג הייתי לבד. בשכונה סביבי קולות של תפילה, שירי חג וארוחות משפחתיות מלאות קדושה. אני מתגוררת בצמוד לרב ולמשפחתו הדתית. המטבחים שלנו נושקים, והרגשתי את התפילה, את אנרגיית החג שלהם, כוללת ועוטפת גם אותי. ואז התחלתי לעשות, כמעט בכוח, את כל מה שאני יודעת. עברתי ושרפתי עלי מרווה בכל חדרי הבית, וברכתי כל חדר וחדר. עשיתי אמבטיה ארוכה ומרגיעה ואפשרתי למים לטהר אותי. שמתי מוזיקה שאני אוהבת ורקדתי. הדלקתי נרות, ברכתי והתפללתי את תפילת הלב שלי. ביקשתי עזרה. ישבתי בחוץ, מתבוננת בשמיים ומנהלת איתם שיחה פנימית. דמיינתי את האנרגיה יורדת על ביתי, אל ליבי. החוויה הייתה של ניצוץ פיצפון של אור שפותח את ליבי בכוח האמונה והאחריות, הולך ומרחיב את האור. הלב עדיין עצוב, אבל האנרגיה מתמלאת באור. הורתי לכלי שהנני להתרחב ולקבל. דמיינתי את מה שאני רוצה לעצמי בשנה הקרובה.

כל התהליך היה שלם, אבל בטח לא קל. נדרש ממני מאמץ והצלחתי להתעלות מעל הרגש.

כנראה שעשיתי עבודה טובה, כי השנה הזו הייתה מבורכת, בכל קנה מידה!

אז מכיוון שאין חכמה כבעלת ניסיון, אני מנצלת את ההתנסות שחוויתי עם עצמי, להזמין את כולנו, כוווווולנו, להפתח לקראת השנה החדשה.

בואו ונגדיל יחד את כלי ההכלה שלנו. הטוב יורד אלינו מהשמיים, עולה אלינו מהאדמה, הכל כבר בפתח.

אז מה עושים?

הנה רעיון למדיטציה לערב ראש השנה:

נתחיל ב"לעשות משהו שאוהבים":

אצלי זה אמבטיה, לרקוד, שיחה טובה עם חברה…

אצלכם?

להתלטף עם הכלב, לשיר, ליצור, מה שבא.

אם אפשר, רצוי לשבת תחת השמיים הפתוחים, קרוב לאדמה. גם אם לא, לא נורא!

נעצום את העיניים ונמצא את הדרך שלנו להשקיט את הגוף והמחשבה.

ננשום נשימות שקטות ומרגיעות.

נאפשר לתודעה שלנו להתחבר לתודעה הגבוהה, אפשר לדמיין קרני אור היוצאות מהראש ונפגשות בקרני אור נוספות ומשתרגות יחד, ממשיכות ומעלות את האור היוצא מתוכנו, אל השמיים. נמקם את האור בנקודה מסוימת בשמיים וממנה נתבונן חזרה אל האדמה, אל העצמי היושב במדיטציה.

נראה את העצמי באופן שבו האלוהי רואה אותנו. מקבץ מדהים של תאי אור, מנצנצים, בוהקים ומפיצי אור. בכל תא אנחנו רואים את היופי, את החיות, את ההבהוב של החיים. בכל התאים אנחנו רואים את כל צבעי הקשת, חגיגה של צבע וצורה שהולכת ומשתנה בכל רגע ליצירה חדשה. כמו קלידוסקופ של צבע וצורה, המורכב מתאים תאים של אור וחיים.

אנחנו מתחילים לשלוח גלי אור וצבע אל הדמות הצבעונית ורואים את משחק הצבעים הולך וקורן אור רב יותר למרחב שסביב לנו. כל נשימה מרחיבה את היופי והילת הצבע שסביבנו. עם כל נשימה אנחנו ממלאים כל תא באהבה. אפשר לדמיין כיצד האהבה הנוגעת בתאים יוצרת רגע של היזכרות, ידע הקיים בתוך התא, שהיה רדום ונשכח, מתעורר, כמו זיקוק קטן, ונזכר בפוטנציאל הקיים בו. נראה זיקוקים של שמחה, זיקוקים של הצלחה, זיקוקים של חוכמה, זיקוקים של בריאות…

נחזיר את התודעה שלנו אל הגוף ונקשיב לגוף. אילו תחושות יש בגוף שלנו, כרגע.

נשים לב למגע של הגוף שלנו עם המצע שאליו אנחנו יושבים, ומשם נרגיש את החיבור שלנו לאדמה. מן האדמה עולה אנרגיה שעוטפת את הגוף שלנו, את גבולות הגוף. עוטפת את הרגליים, האגן, הבטן, הגב, הכתפיים, הידיים, הצוואר והראש. גבולות הגוף הולכים ונהיים ברורים. אנחנו חווים את הגוף שלנו כשלם, יחדה אחת ברורה.

אנחנו מלאים באור ועטופים באנרגיה של אדמה.

נחווה לכמה רגעים את התחושה הזו, ואל נתחיל לחזור אל ה"כאן ועכשיו" בעזרת נשימות עמוקות. נפקח את העיניים לאט, ונברך את השנה החדשה!

שנה טובה לכולנו,

לאנשים, לילדים, לארצנו, לשכנינו, לטבע ולעולם כולו!

באהבה

אל דף הבית של נשים במעגלי החיים – מיכל דון