להיות מעיין

סיפור קטן לרגל יומולדת שנה לשם החדש שלי:

איך קיבלתי את השם "מעיין" לחיים החדשים שלי.

איך זה שהפכתי להיות מעיין… להיות הנביעה של מי התהום מהאדמה, להיות הביטוי של מיצי האהבה של האדמה  – (הביטוי הנקבי של האלוהות), כאשר היא נאהבת על ידי השמיים (הביטוי הזכרי של האלוהות). לקבל את הגשם, לנבוע מים. זיווג קוסמי. להיות הנוזלים של האהבה הקוסמית. להיות המיניות שבשכינה.

להיות הגעגוע לאהבת האחד הגדול, הגבר שלי. להיות העונג שבמגע בינינו. להיות החגיגה שנוצרת באינטימיות הזוגית. התמזגות האל והאלה.

הכול התחיל… לפני שנה וקצת, זו הייתה תקופה אפלה בחיי. קרסתי אל תוך הפערים העצומים שחוויתי בחיים שלי. אשכרה, קרסתי.

הסכמתי לשחרר את כל מה שאני חושבת שאני יודעת על עצמי, ולא לדעת כלום. סוג של דיכאון, סוג של כישלון, הרבה אובדן דרך. הייתי אבודה. יודעת הכול ולא יודעת כלום.

בכל הזמן הזה (ועד היום) בחרתי לי מלווה לתהליך, את המטפל הרוחני יוחאי ישראלי.

באחד המפגשים יוחאי יושב מולי ושואל, בשיא הנונשלנט "תגידי, אין לך עוד שם?"

אני "לא, אתה חושב שצריך להיות לי?"

יוחאי "לא יודע, אולי"…

ומכאן התחיל לנוע בתוכי העניין…. כבר שנים שאני בעולמות תרבות ה"ניו אייג'" לגווניה, ומסביבי עשרות אנשים משנים את שמם. מוסיפים ה', או י', מערבבים אותיות, מקבלים ייעוצים נומרולוגיים, מקבלים תקשורים… כל הזמן שמות מתחלפים.

לכל אורך השנים האלה, מדיי פעם הייתי עוצרת, שואל את עצמי: האם יש צורך בשינוי השם? ומקבלת את אותה התשובה – לא. ממש לא.

והנה הפעם, שאלתי, וקיבלתי תשובה, משהו כמו, חכי קצת, אולי כן, אולי יש צורך להוסיף שם. חכי להמשך הוראות…

בוקר אחד, סוף ינואר, תחילת פברואר, קמתי בבוקר בביתי אשר בחצרי בכפר סבא. יש לי שביל היורד מהכניסה לבית אל עבר הסטודיו (הרחם) שבה מתקיימים מעגלי נשים רבים ונפלאים. אני זוכרת שאני יורדת לסטודיו להכין אותה לסדנה בעודי משוחחת עם יונתן בטלפון. אני רואה שלולית באמצע השביל, ובעצם לא ירד גשם כבר כמה ימים. לא צריכה להיות כאן שלולית עכשיו.

ציינתי בפני יונתן את התופעה המעניינת.

הנוכחות של יונתן בחיים שלי מחוברת מאוד להיותנו מחוברים למים, ברבדים רוחניים עמוקים ומיוחדים. בתקופה שלי עם יונתן (בזוגיות) גיליתי שאם… אם הייתי חיה בתקופה פגאנית, האלה שלי או האלה שהייתי מתגלמת דרכה היא ללא ספק אלת מי התהום. גיליתי שאני תהומות המים… כאחת מההוויות הרוחניות שהנני.

(כאן המקום לבקש את סליחתכם, כל מי שקורא ולא מבין מה העניינים כאן, מה זה הרוחניקיות, הפגאניות… טוב, נו, גם כזו אני.)

באותו היום אחת מהתלמידות האהובות שלי בקורס מנחות מעגלי נשים (מירה זוהר!!) עברה תהליך התנסות בהנחיית מעגל, חוויה שכל אחת מהתלמידות חווה במהלך הקורס. הסדנה עסקה בבירור מהו הייעוד שלנו, ומהי הדרך אליו. זו הייתה אחת הסדנאות העמוקות והמשמעותיות שידעה הסטודיו… היה חזק… עד לרמת הקארמה ממש. כמעט כל אחת מאיתנו זכתה לקבל בהירות ומסרים עמוקים במהלך החלק האחרון של הסדנה, בו אפשרנו לעצמנו "לקבל חזיון"… כן כן… כמו במעגלים של העולם העתיק, השתמשנו בכוח התודעה של המעגל כדי לקבל מסרים אישיים. וכך אכן היה…

המסר שקיבלתי היה ברור לחלוטין. אני מוסיפה את השם – מעיין (שני י') לשם שלי. כך אני צריכה להקראה מעתה, מיכל מעיין. המיכל (הקונטיינר…) גדלה מספיק, התרככה, התעבתה והתפתחה מספיק כדי לאפשר לנביעה פנימית, ישירות ממי התהום של אמא אדמה, למלא במים חיים את המיכל.

הסכמתי, קיבלתי, לקחתי על עצמי שם חדש!

כשיצאנו מהסדנה, השלושית כבר הפכה לחצר מוצפת… כן, זה נראה יותר שפיצוץ באיזה צינור…

כל החצר מעיין אחד גדול J

מה עושים? האינסטלאטור הראשון לא מצא את הנביעה – פיצוץ. חפרנו, הפכנו, הרסנו את כל השביל… אין… אין צינור. לא מוצאים אותו. הוא הציע שנחליף את כל הצינור המזדקן…

בדיוק יצאתי מהבית לסופ"ש אז החלטתי לסגור את השיבר עד ליום א'. ביום א' הגיע כבר אינסטלאטור שני, איש שמייד התחיל לקרוא לי מעיין. פתחנו את השיבר… חיפשנו נזילה… ו… כלום. אין. נגמר המעיין…

(יש לזה הסבר אינסטלטורי: היה פיצוץ קטן בצינור מזדקן, כשסגרתי ופתחתי את השיבר אולי חתיכה קטנה של מתכת חלודה השתחררה וזרמה אל הפיצוץ והתיישבה עליו וסתמה אותו, זה כבר קרה לו…)

אבל מבחינתי, באתוס האישי שלי, מה שקרה זה שהתרחשה נביעה, כדי לאוכל להפוך להיות נביעה בעצמי!

כעבור שלושה שבועות, השבט האהוב שלי ערך לי טקס הוספת שם. על ילדינו ובוגרינו, ערכו לי המהממים כולם, בהובלת ברוך ומיטל, תהליך שבטי של קבלת שם חדש. היה לי מרגש כל כך, שלם ואמיתי. במיוחד התרגשתי שהבת המקסימה שלי השתתפה ולקחה חלק בתהליך!

קבלת השם הייתה אבן דרך בתהליך היציאה שלי מתקופת השבר.

בזמנים שאחרי התחילו להתרחש הרבה הרבה דברים טובים… ואני מודה!

מיכל מעיין דון

אל דף הבית של נשים במעגלי החיים – מיכל דון